תאילנד
שירותי הבריאות בתאילנד מפוקחים על ידי המשרד לבריאות הציבור (MOPH), יחד עם מספר סוכנויות ממשלתיות לא משרדיות אחרות. רשת בתי החולים הציבוריים של תאילנד מספקת שירותי בריאות אוניברסליים לכל אזרחי תאילנד באמצעות שלוש תוכניות ממשלתיות. בתי חולים פרטיים משלימים את המערכת, במיוחד בבנגקוק ובאזורים עירוניים גדולים, ותאילנד היא בין היעדים המובילים בעולם לתיירות רפואית.
נכון לשנת 2019, אוכלוסיית תאילנד מונה 68 מיליון איש, ומשרתת 927 בתי חולים ממשלתיים ו-363 בתי חולים פרטיים עם 9,768 יחידות בריאות ראשוניות (SHPH), האחראיות על בריאותם של אזרחי תאילנד ברמת תת-המחוז. SHPH שיחק תפקיד משמעותי בבריאות הציבור התאילנדית. בנוסף, ישנן 25,615 מרפאות פרטיות.
המבנה של מערכת הבריאות התאילנדית
שירותי בריאות אוניברסליים ניתנים באמצעות שלוש תוכניות: מערכת הרווחה לשירות המדינה לעובדי מדינה ובני משפחותיהם, ביטוח לאומי לעובדים פרטיים, ותוכנית הכיסוי האוניברסלית, שהוצגה בשנת 2002, הזמינה לכל שאר האזרחים התאילנדים. חלק מבתי החולים הפרטיים משתתפים בתוכניות, אך רובם ממומנים על ידי תשלום עצמי של המטופל וביטוח פרטי.
על פי הבנק העולמי, תחת תוכניות הבריאות של תאילנד, 99.5% מהאוכלוסייה יש כיסוי הגנה על בריאות. משרד הבריאות מפקח על מדיניות הבריאות הלאומית ומפעיל את רוב מתקני הבריאות הממשלתיים. המשרד לביטחון הבריאות הלאומי (NHSO) מקצה מימון באמצעות תוכנית הכיסוי האוניברסלית. סוכנויות ממשלתיות אחרות הקשורות לבריאות כוללות את המכון לחקר מערכת הבריאות (HSRI), הקרן לקידום הבריאות התאילנדית ("בריאות תאילנדית"), משרד הנציבות הלאומית לבריאות (NHCO) והמכון לרפואה דחופה של תאילנד (EMIT).
תוכנית הכיסוי האוניברסלית
תאילנד השיקה רפורמות כיסוי אוניברסליות בשנת 2001, אחת מקומץ מדינות בעלות הכנסה נמוכה יותר. הטיפול הרפואי בבעלי הכנסה נמוכה הוחלף בתוכנית ביטוח חדשה ומקיפה יותר, שנודעה במקור כפרויקט 30 באט, בהתאם להשתתפות העצמית הקטנה שנגבתה עבור הטיפול.
אנשים המצטרפים לתכנית מקבלים כרטיס זהב, המאפשר להם לגשת לשירותים באזור הבריאות שלהם, ובמידת הצורך, להיות מופנים לטיפול מומחה במקום אחר. עיקר המימון לבריאות מגיע מהכנסות הציבור, כאשר המימון מוקצה ליחידות קבלניות לטיפול ראשוני מדי שנה על בסיס אוכלוסייה.
על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, 65% מהוצאות הבריאות של תאילנד בשנת 2004 הגיעו מהממשלה, בעוד 35% הגיעו ממקורות פרטיים. תאילנד השיגה כיסוי אוניברסלי עם רמות נמוכות יחסית של הוצאות על בריאות, אך היא ניצבת בפני אתגרים משמעותיים: עליית עלויות, אי שוויון וכפילות משאבים.
למרות שהרפורמות זכו לביקורת רבה, הן הוכיחו את עצמן כפופולריות בקרב תאילנדים עניים יותר, במיוחד באזורים כפריים, והן שרדו את חילופי הממשל לאחר ההפיכה הצבאית ב-2006. לאחר מכן, שר בריאות הציבור, Mongkol Na Songkhla, ביטל את שיתוף 30 באט ועשה את התכנית בחינם. עדיין לא ברור אם התוכנית תשתנה תחת הממשל הצבאי שעלה לשלטון במאי 2014.
- משרד הבריאות מפקח על מדיניות הבריאות הלאומית ומפעיל את רוב מתקני הבריאות הממשלתיים.
- שירותי בריאות אוניברסליים ניתנים באמצעות שלוש תוכניות: מערכת הרווחה לשירות המדינה לעובדי מדינה ובני משפחותיהם, ביטוח לאומי לעובדים פרטיים, ותוכנית הכיסוי האוניברסלית, שהוצגה בשנת 2002, הזמינה לכל שאר האזרחים התאילנדים.
- עיקר המימון לבריאות מגיע מהכנסות הציבור, כאשר המימון מוקצה ליחידות קבלניות לטיפול ראשוני מדי שנה על בסיס אוכלוסייה.
ב-2009, ההוצאה השנתית על שירותי בריאות הסתכמה ב-345 דולר בינלאומי לאדם בשוויון כוח הקנייה (PPP).
כתבה זו נכתבה בסיוע בינה מלאכותית על סמך מספר דיווחים חדשותיים, ונבדקת על ידי העורכים שלנו בהתאם לעקרונות העריכה שלנו. סטנדרטים מערכתיים · טיפים ויצירת קשר
תגובות 0